שבת בצהריים, התעוררתי עם מצב רוח הרפתקני והפצרתי בקלופר שניגש לאחד המקומות שמופיעים ברשימה ה-לעד-מתארכת שלנו. קלופר, שכבר הספיק לאכול את ארוחת הבוקר שלו, לא יכל לסרב להצעתי והחלנו במחול החיפושים אחר המקום הבא.
הפיצה בבוגרשוב יושבת שקטה מזה זמן ברשימתנו. טובה או לא, פיצה יש לנו די והותר, ולרוב נעדיף ללכת על איזו נקניקיה בווארית במקום. כנראה שהיה זה יום שבת מיוחד כי שנינו הסכמנו שהגיע הזמן לסמן וי על הפיצה. לדאבוני, ולשמחתו של קלופר השבע, הפיצה נפתחת רק ב18:30. נאלץ לחכות.
תמה ההמתנה, כמו שומר שבת שסוף סוף יכול לקרוא בוויינט, חיש מהר לבשתי את מיטב בגדיי ויצאנו לדרך. בוגרשוב הוא איזור שכמעט ולא נגענו בו. כשהגענו לפיצה הופתענו לגלות שמדובר במסעדה לכל דבר, ולא דוכן א-לה טוני וספה. ההפתעה שניה הייתה התור הארוך המשתרך מחוץ למסעדה. לאחר המתנה של 20 דקות נתקלנו בהפתעה השלישית, יש רק 3 סוגי פיצות! טוב, זה לא מדויק. יש עוד הרבה מנות בתפריט, כגון פיצות ללא גבינה בשם..., קלצונה, סלטים יפיפיים. עם זאת, בתור אחד שאוהב את התוספות יותר מהפיצה עצמה, התאכזבתי.
הזמנו פיצה שנות ה-70' שאין לי דרך של ממש לאמת את נאמנותה לעשור ההוא, ופיצה נוספת בשם... שבמקום רוטב עגבניות התבססה על ממרח כמהין (המורכב מפטריות?). אני אוהב עגבניות, אז לא אהבתי את הרעיון של להוציא את המרכיב, אבל קלופר התעקש בנימה של אחד שמבין. מיד השתתקתי.
כמנה ראשונה הזמנו את סלט היום - סלט קפרזה חצילים על מצע של מטבעות מוצרלה חינניים.
נתחיל מהסלט. נחמד. הסלט לא הוציא מאיתנו אמוציות מיותרות. לאחר שראינו את הסלט היווני קיווינו לסלט באותו קנה מידה מכובד, אך גילינו שכבה דקה של רצועות חציל קלוי על מטבעות מוצרלה דקים גם כן, ובצד המנה פרוסת חלה עבה. קלופר אהב את מטבעות המוצרלה, אני אהבתי את החצילים והרוטב השמנמן. בקיצור, נחמד, לא יותר.
ולעיקר, הפיצות. פיצות דקות, שהזכירו לי מאוד פיצה איטלקית אמיתית. הגבינה איכותית, הבצק מוצלח, הרוטב טעים. שנות ה70' הגיעה לבקשתנו בגרסתה החריפה, דבר שגרם לנו לרגשות חרטה פעמיים, באותו הערב וביום שלמחרת. אנחנו שגדלנו על החלפיניו של דומינוס התקשינו עם הפלפלים של הפיצה. הם הסתירו את הפיצה עם טעמם, נתנו לה תחושת חום שורפת, חריפות אלימה שלא משאירה מקום לספק. אם ננסה להתעלם מהחריפות נגלה פיצה טובה, אבל לא אחת שמצדיקה את ההמלצות הרבות שקיבלנו.
הפיצה השניה עם ממרח הפטריות נהנתה מהניגודיות. היא הייתה עדינה ואצילית, עדינית ואצילה. אני לא אגזים כשאומר שהתענגנו על כל ביס עם הממרח הנימוח הזה, ולא רק בגלל שלא הייתה חריפה. לא הרגשנו בחסרונו של רוטב העגבניות. יתרה מכך, אנחנו שוקלים להמליץ על שינוי המתכון לפיצה. הגיע הזמן לרפורמה.
לבסוף, היינו בערך קרובים למלבייה, אז החלטנו לקנח שם. הפיצה סיפקה לנו ערב חביב. הספקנו לשים עין על הקלצונה העצום שלהם, שנטפל בו בביקורנו הבא בעיתו. הפיצה סיפקה חוויה איטלקית עם פאנץ', ובסך הכל אני מאמין שהיא מצליחה בכך. עם זאת, אנחנו עוד לא בגיל של פיצה אותנטית ומדוייקת. אנחנו צעירים שמחפשים אחר תוספות משוגעות. נהנינו, הפיצה עם הפטריות נהדרת, אבל זה לא מספיק כדי להוציא אותנו מהבית.
כנראה שיעבור זמן עד שנטעם את הקלצונה.
הפיצה בבוגרשוב יושבת שקטה מזה זמן ברשימתנו. טובה או לא, פיצה יש לנו די והותר, ולרוב נעדיף ללכת על איזו נקניקיה בווארית במקום. כנראה שהיה זה יום שבת מיוחד כי שנינו הסכמנו שהגיע הזמן לסמן וי על הפיצה. לדאבוני, ולשמחתו של קלופר השבע, הפיצה נפתחת רק ב18:30. נאלץ לחכות.
תמה ההמתנה, כמו שומר שבת שסוף סוף יכול לקרוא בוויינט, חיש מהר לבשתי את מיטב בגדיי ויצאנו לדרך. בוגרשוב הוא איזור שכמעט ולא נגענו בו. כשהגענו לפיצה הופתענו לגלות שמדובר במסעדה לכל דבר, ולא דוכן א-לה טוני וספה. ההפתעה שניה הייתה התור הארוך המשתרך מחוץ למסעדה. לאחר המתנה של 20 דקות נתקלנו בהפתעה השלישית, יש רק 3 סוגי פיצות! טוב, זה לא מדויק. יש עוד הרבה מנות בתפריט, כגון פיצות ללא גבינה בשם..., קלצונה, סלטים יפיפיים. עם זאת, בתור אחד שאוהב את התוספות יותר מהפיצה עצמה, התאכזבתי.
הזמנו פיצה שנות ה-70' שאין לי דרך של ממש לאמת את נאמנותה לעשור ההוא, ופיצה נוספת בשם... שבמקום רוטב עגבניות התבססה על ממרח כמהין (המורכב מפטריות?). אני אוהב עגבניות, אז לא אהבתי את הרעיון של להוציא את המרכיב, אבל קלופר התעקש בנימה של אחד שמבין. מיד השתתקתי.
כמנה ראשונה הזמנו את סלט היום - סלט קפרזה חצילים על מצע של מטבעות מוצרלה חינניים.
נתחיל מהסלט. נחמד. הסלט לא הוציא מאיתנו אמוציות מיותרות. לאחר שראינו את הסלט היווני קיווינו לסלט באותו קנה מידה מכובד, אך גילינו שכבה דקה של רצועות חציל קלוי על מטבעות מוצרלה דקים גם כן, ובצד המנה פרוסת חלה עבה. קלופר אהב את מטבעות המוצרלה, אני אהבתי את החצילים והרוטב השמנמן. בקיצור, נחמד, לא יותר.
ולעיקר, הפיצות. פיצות דקות, שהזכירו לי מאוד פיצה איטלקית אמיתית. הגבינה איכותית, הבצק מוצלח, הרוטב טעים. שנות ה70' הגיעה לבקשתנו בגרסתה החריפה, דבר שגרם לנו לרגשות חרטה פעמיים, באותו הערב וביום שלמחרת. אנחנו שגדלנו על החלפיניו של דומינוס התקשינו עם הפלפלים של הפיצה. הם הסתירו את הפיצה עם טעמם, נתנו לה תחושת חום שורפת, חריפות אלימה שלא משאירה מקום לספק. אם ננסה להתעלם מהחריפות נגלה פיצה טובה, אבל לא אחת שמצדיקה את ההמלצות הרבות שקיבלנו.
הפיצה השניה עם ממרח הפטריות נהנתה מהניגודיות. היא הייתה עדינה ואצילית, עדינית ואצילה. אני לא אגזים כשאומר שהתענגנו על כל ביס עם הממרח הנימוח הזה, ולא רק בגלל שלא הייתה חריפה. לא הרגשנו בחסרונו של רוטב העגבניות. יתרה מכך, אנחנו שוקלים להמליץ על שינוי המתכון לפיצה. הגיע הזמן לרפורמה.
לבסוף, היינו בערך קרובים למלבייה, אז החלטנו לקנח שם. הפיצה סיפקה לנו ערב חביב. הספקנו לשים עין על הקלצונה העצום שלהם, שנטפל בו בביקורנו הבא בעיתו. הפיצה סיפקה חוויה איטלקית עם פאנץ', ובסך הכל אני מאמין שהיא מצליחה בכך. עם זאת, אנחנו עוד לא בגיל של פיצה אותנטית ומדוייקת. אנחנו צעירים שמחפשים אחר תוספות משוגעות. נהנינו, הפיצה עם הפטריות נהדרת, אבל זה לא מספיק כדי להוציא אותנו מהבית.
כנראה שיעבור זמן עד שנטעם את הקלצונה.
